אחת הפגיעות הנפוצות ביותר בקרב עובדים הינה בתחום הגב. עובדים רבים בכל מיני תחומים נפגעים בגבם כתוצאה מעבודתם כגון: הרמת משאות כבדים, נהיגה ממושכת למשל של נהגי משאיות ועוד. המעביד מצדו אינו דואג מספיק לתנאי עבודתם של העובדים ולכן אותם עובדים סובלים מפגיעות בגב כגון: פריצות דיסק.

בנסיבות אלו, עובד אשר נפגע בעבודתו יוכל לתבוע את המעביד בתביעת נזיקין וזאת בנוסף לתביעת המוסד לביטוח לאומי, קרנות הפנסיה וחברות הביטוח הפרטי. במידה ויוסי יגיש תביעה כנגד מעסיקו יהא עליו להוכיח כי מעסיקו התרשל בכך שלא סיפק לו תנאי עבודה בטוחים וכי לא קיבל הדרכה מתאימה לעבודה עם סולם. תביעות מסוג זה אינן פשוטות שכן נטל ההוכחה הוא על העובד להוכיח כי מעבידו התרשל וכי יש לבחון את הדברים על פי חוק הבטיחות והגיהות בעבודה וכן עפ"י כללים  שנקבעו בפקודת הנזיקין ובפסיקה הענפה, הקיימת בתחום זה.

 אחריותו של המעביד כלפי עובדיו נגזרת מסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968. סעיף זה עוסק בעוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות עיקריים – קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובה זו ונזק. כמו כן, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות האמורה לבין הנזק אשר נגרם לעובד.בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין קבע כי על מעביד לנקוט בכל הצעדים הנדרשים להרחקת כל סכנה שניתן לצפותה בהתאם לנסיבות. ככל שהעבודה מורכבת יותר, כך יידרשו אמצעי זהירות מוגברים. עובד אינו יכול לתבוע בגין נזק אשר נגרם כאשר המעביד למעשה נקט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים בעבודתו.

כמו כן, קבע בית המשפט העליון שחובת הזהירות אשר  מעביד חב בה כלפי עובדיו משתרעת הן בנוגע להנהגת שיטת עבודה בטוחה והן על פיקוח בדבר ביצוע שיטה זו. במקרה של רונן, על המעביד היה לדאוג כי רונן יעבור קורס הכשרה מתאים לעבודה ושימוש בסולם, שכן כאמור מעביד מחויב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם, בכל מקום אליו נשלח העובד על ידו. רונן הגיש תביעה כנגד החברה וטען בין היתר כי המעביד לא דאג שיעבור הכשרה מתאימה לעבודה עם סולם ובכך גרם לו לסיכונים מיותרים.

במקרה של האחות מהפתיח, קבע בית המשפט כי בית החולים לא נקט באמצעי בטיחות פשוטים למניעת הסיכון והנזקים, כמו חלוקת מגני גב לאחיות או התקנת משענת למיטה, וגם לא הוכיח כי לתובעת הייתה אפשרות להסתייע באחות אחרת בזמן התאונה. נכותה התפקודית של התובעת הועמדה על 10% ובית המשפט העמיד את נזקיה (הפסדי שכר, כאב וסבל והוצאות רפואיות) בסך של 467,347 שקל. לאחר ניכוי תגמולי ביטוח לאומי, תקבל התובעת 294,770 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 53,000 שקל.

אשם תורם של העובד –  מעבידים רבים נוהגים במסגרת התביעה אשר מתנהלת כנגדם לטעון טענות כנגד העובד עצמו בנוגע לתרומתו הרבה לארוע התאונה, כלומר אשם תורם של העובד. לא אחת נפסק ע"י בתי המשפט כי טעות של עובד אינה מהווה בהכרח רשלנות מצדו לדוגמא אצל אדם אשר רגיל באופן קבוע ושיגרתי להפעיל מכונה וכתוצאה מהיסח דעת נפגע. לעניין זה קבע בית המשפט כי כל עוד אותו עובד לא נוטל על עצמו סיכונים בלתי סבירים אין לראות בכך אשם תורם או רשלנות תורמת מצדו לקרות הארוע, כאשר כל מקרה נבחן לגופו.