תמר, ילדה כבת 5 שנים ירדה לשחק בגן עם אחותה המבוגרת ממנה ב -5 שנים. המדובר בגן משחקים סמוך לבניין בו מתגוררות האחיות עם הוריהן. מסביב לגן הותקן מעקה צינור בגובה של כמטר מן הקרקע אך נועד הוא להפריד בין מגרש המשחקים לבין מגרש הכדורגל. תמר רצתה לעבור למגרש הכדורגל ודרכה על ברזל שהיה מכופף לתוך השיחים והברזל הזדקר ופגע בעינה הימנית. כתוצאה מכך, איבדה תמר את עינה הימנית. ההורים הגישו תביעת נזיקין כנגד העירייה שבשטחה נמצא גן המשחקים וטענו כי עקב רשלנות העירייה אשר לא דאגה כי בסביבת מגרש המשחקים לא תונח פסולת ברזלי בניין. מנגד טענה העירייה כי האחריות לנזקי תמר הינה מוטלת על כתפי ההורים ושלחה כנגדם "הודעה לצד שלישי" במסגרתה ביקשה העירייה לחייב את הורי תמר, התובעים בעצמם, להשתתף בפיצוי בטענה כי הם לא דאגו לשלומה באשר הם לא השגיחו עליה כנדרש והעמידו את הקטינה בסיכונים אשר אינם תואמים לגילה, שלחו את בתם עם אחותה בת ה – 10 ללא השגחה של מבוגר ביודעם כי מדובר במגרש משחקים ישן ורעוע. האם יש להטיל אחריות על ההורים של תמר? באילו מקרים בתי המשפט מטילים אחריות על ההורים?
חיוב הורים להשתתף בנזקי בנם הינו ללא ספק צעד מרחיק לכת ואף עלול להרתיע הורים מלתבוע את אותם גופים אחראים לנזקים של ילדיהם. בתביעה מסוג זו, נחשף ההורה לביקורת ודיון נוקב בשאלת טיב השגחתו על הקטין ויחסו אליו. בפועל הלכה למעשה נציג המזיק עלול לטעון במסגרת הדיונים טענות קשות כנגד תפקוד ההורים ותרומתם לפגיעה בילדם. כמו כן, לעיתים קרובות על אף שהתביעה כבר הוגשה לביהמ"ש מעדיפים ההורים להתפשר על חשבון בנם הקטין.
מקרה בו נידונה סוגיה זו היה בפסק הדין אשר ניתן בחודש ינואר 2003 בבית המשפט השלום בנצרת בפרשת קיבוץ יראון, שם היה מדובר במקרה בו קטינה בת 12 נפצעה בעת ביקורה בגן משחקים בקיבוץ. הקיבוץ טען כי ההורים אשמים לקרות הארוע שכן הם ידעו שמדובר במתקן משחקים מסוכן ולכן היה עליהם להזהיר את בתם. בית המשפט דחה את טענות הקיבוץ בקובעו כי ההורים, אשר ביקרו בקיבוץ לעת נופש, לא היו יכולים לדעת שמדובר במתקן מסוכן שכן גן הילדים פתוח לכל וכי לא היה במקום שלט המזהיר על שימוש של ילדים במתקן.
לעומת זאת בפסק דין אחר הדן במקרה של קטין אשר נפל לבור לא מגודר כשהוא רכוב על אופניו באתר בנייה, פסק ביהמ"ש כי על המועצה המקומית לשלם פיצוי לקטין בשיעור של 75% בגין אי גידור הבור ועוד קבע כי ההורים התרשלו אף הם כלפי בנם, ועל כן עליהם לשאת ברבע מן האחריות לנזקיו.
אשם תורם של ההורים – סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין קובע כי אשם תורם בגינו ניתן להפחית מסכום הפיצויים המגיע לניזוק מהמזיק יכול להיות מיוחס אך ורק לניזוק. היות וההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של הילדים כאשר אף לפי החוק הינם מחויבים לדאוג להם, הרי כל עוד נעשים הדברים בתום לב תהיה להורים חסינות מנזק אשר נגרם לילדם הקטין.
במקרה של תמר סבר בית המשפט כי אין להטיל על הוריה של תמר אשם כלשהו. בית המשפט קבע כי אין פסול בהתנהגות הוריה של תמר ולא הופרה צדם חובת זהירות כלפי התובעת והוסיף כי אף אם הורי הקטינה היו מלווים אותה בעצמם, לא היה בכך כדי למנוע את הנזק שנגרם שהרי הקטינה לא יצאה מגבולות גן המשחקים אלא מרחק של חמישה מטרים בלבד ובמהלך משחק. עוד הוסיף בית המשפט כי הורה המתיר לילדו ללכת לגן המשחקים השכונתי בליווי אחיו או אחותו הבוגר ממנו ובגיל בו ניתן להניח שיש לו יכולת להשגיח על אחיו, אינו מפר כל חובת זהירות כלפי ילדו.
אם כן, על הורה מוטלת חובת פיקוח על ילדיו. חובה זו משתנה על-פי נסיבות המקרה: גיל הילד, תנאי השטח, ואופי הסיכון. מחובתם של הורים לבדוק שמקומות שאליהם הם מרשים לילדיהם הקטינים ללכת הינם בטוחים. כמו כן, ההורים חייבים לוודא שפעילותם של הילדים נעשית בזהירות תוך התחשבות בכל הגורמים השונים.
לסיכומו של עניין, במידה והנכם מעוניינים להגיש תביעה כנגד מזיק בין אם זה גוף פרטי או ציבורי ייתכן מאוד שיועלו טענות כנגדכם מצד הנתבעים ולכן, מומלץ לפנות בטרם עת לעו"ד המתמחה בתחום על מנת לקבל ייעוץ משפטי מתאים.