מטרתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975,  הינה להסדיר את הפיצויים המגיעים לאדם שנפגע בתאונת דרכים  ו/או לעיזבונו של אדם שנהרג עקב תאונת דרכים, גם במקרים בהם הוא אשם הבלעדי לקרות התאונה, שכן עפ"י החוק לחברת הביטוח יש אחריות מוחלטת! יחד עם זאת, לפי החוק כאשר התאונה נגרמה במתכוון אין זכאות לפיצויים, לדוגמא אדם אשר נפגע או נהרג במהלך ניסיון התאבדות  כאשר הרכב משמש רק ככלי לביצוע מעשה זה לא קמה לו או לעזבונו זכות לפיצויים. בנוסף, נפסק בבית המשפט כי הולך רגל אשר נדרס במתכוון ע"י אדם אחר אינו זכאי לפיצוי שכן המכונית למעשה שימשה כאקדח ולא ככלי רכב. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי "תאונת דרכים" המזכה בפיצויים את הנפגע בה. הסעיף קובע, כחלק מההגדרה, גם מה לא נחשב לתאונת דרכים: "…לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם…".הוראה זו חוזרת על עצמה גם בסעיף 7 (1) בזו הלשון: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון…"

על מנת לבחון את מקרה כזה או אחר נופל לגדר ההוראה הנ"ל, יש לבחון האם מתקיימים שני התנאים הקבועים בהוראה הנ"ל: האחד, האם מדובר במעשה מכוון? השני, האם המעשה נועד לגרום לנזק לגופו או לרכושו של הנפגע? במקרים אלו נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח או המזיק, כאשר הפסיקה קבעה שעל אף שמידת ההוכחה הינה בהתאם לכלל מאזן ההסתברויות, על חברת הביטוח להתאמץ יותר ממקרים רגילים שכן איכות וכמות הראיות הנדרשת הינה גדולה יותר. יודגש כי נטל ההוכחה על חברת הביטוח להוכיח שמדובר במעשה מכוון נכון רק אם ברור שהמוות נבע מהפגיעה ברכב.

האם כל התאבדות שוללת את הזכות לפיצויים, או שמא רק התאבדות מדעת?

המענה לשאלה זו תלוי בכל מקרה לגופו. דוגמא למקרה ניתן לראות במקרה בו אשה הזמינה אמבולנס וכן ניידת טיפול נמרץ לביתה בעקבות בנה הפעוט אשר היה ללא תנועה. צוות טיפול נמרץ טיפל בפעוט וקבע את מותו והודיע על כך לאשה. האם נכנסה לאמבולנס ומייד יצאה לאחר מכן לכביש ונשכבה עליו ורכב שחלף במקום דרס אותה למוות. משפחה מנוחה הגישה תביעה לפיצויים לפי החוק, אך חברת הביטוח טענה כי האשה נשכבה על הכביש במטרה להתאבד ולכן אין הארוע נופל להגדרה של תאונת דרכים על פי החוק ואין חברת הביטוח חבה בפיצויי המשפחה. לאחר התדיינות ארוכה, קבע בית המשפט שמצבה הנפשי של המנוחה לאחר ששמעה על מותו הטראגי של בנה הפעוט, היה זמני ולכן כושר שיפוטה באותה הרגע היה לקוי ובנסיבות אלו יש להתייחס לארוע כתאונת דרכים ועל חברת הביטוח חלה החובה לפצות את עזבון המנוחה.

מקרה נוסף היה כאשר אשה, קפצה אל מותה, מגשר לה – גווארדיה לכביש נתיבי איילון ונפגעה מרכבו של אחר ובעקבות זאת נפטרה. האשה הותירה אחריה מכתב בו הודיעה על כוונתה ליטול את חייה. חברת הביטוח טענה כי חוק הפיצויים אינו חל במקרה זה שכן מדובר במעשה מכוון אשר כתוצאה ממנו נגרם מותה של המנוחה. במקרה זה ולאור דרישת המשפחה, לא בוצעה נתיחה לאחר המוות ולכן לא היה בידי יורשיה של המנוחה להביא חוות דעת רפואית אשר תקשור בין מות המנוחה לבין הפגיעה מהרכב של בנימין ולכן בית המשפט קבע כי סיבת המוות אינה ידועה שכן מחד היא יכולה להיות כתוצאה מהחבטה שקבילה המנוחה מהכביש ומאידך כתוצאה מהרכב אשר פגע בה. במקרה הנ"ל התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכיח כי המוות של המנוחה נגרם כתוצאה מפגיעת הרכב ולכן ביהמ"ש קבע כי אין זכאות לפיצוי.

במקרה של שלומי מהפתיח בית המשפט קבע כי מדובר בתאונת דרכים שכן קיימת סבירות גבוהה שבמועד התאונה שלומי סבל מהתקף פסיכוטי שגרם לפגיעה בכושר השיפוט שלו. בנוסף נקבע כי הרכבת לא הוכיחה שהתובע פעל בראש צלול ומתוך כוונה להתאבד ופסק לו פיצוי בסך של 642 אלף ₪.