לצערנו, קיימים מקרים רבים בהם עוברי אורח, הולכי רגל, הולכים לתומם ברחוב ונתקלים בחפץ שמוטל על המדרכה או מפגע בדרך וכתוצאה מכך נפצעים. תחילה ננסה להבין מהו שטח ציבורי? שטח ציבורי הוא שטח המצוי בתחומי רשומות מקומית כלשהי ואשר עליה מוטלת עפ"י החוק האחריות לתקינות המתקנים העירוניים, תיקון מפגעים ומכשולים, קיומה של תאורה ותקינותה אבטחת אזורי עבודה עירוניים ועוד. אחריות זו נובעת מכח פקודת העיריות הקובעת למשל בעניין רחובות כי על העירייה מוטלת החובה "לדאוג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט, וכן למנוע ולהסיר מכשולים והסגת גבול בו". אחריות העירייה נובעת מכוח פקודת העיריות והיא כלפי כל מי שמצוי בשטח המוניציפאלי של העירייה בין אם הוא תושב ובין אם הוא רק עובר אורח בה. יחד עם זאת אחריות העירייה למי שנפגע במרחב הציבורי שבתחומה אינה מוחלטת ויש להוכיח קיומם של תנאים מסוימים. ההיגיון לכך נובע מכך שמחד העירייה צריכה לדאוג לאלו אשר הולכים בשטחה אך מאידך אינה יכולה לצפות את כל המצבים וכפי שנקבע בפסיקת בית המשפט עצם ההליכה ברחוב יש בה סיכון תמידי כלשהו שלא ניתן להימנע ממנו ולכן בצד אחריות הרשות המקומית נדרשת זהירות מסוימת גם מצד הולך הרגל.

העובדה שהתאונה קרתה בשטח הציבורי לא בהכרח מטילה את האחריות על הרשות המקומית לבדה או בכלל, ויתכן שאף על פי שהתאונה קרתה ברחוב, מישהו אחר יישא באחריות ובפיצוי על הנזק. כך למשל ייתכן והאחריות תוטל על קבלן / חברת בזק / חברות הכבלים או אפילו אדם פרטי אם יוכח שהם האחראים למפגע, וייתכן שהם יישאו באחריות לבדם או ביחד עם העירייה למשל אם היא שהזמינה את העבודה.

על מנת להטיל את האחריות על העירייה יש להוכיח שהעירייה לא נקטה באמצעים סבירים למניעת המפגעים, ושהנזק נגרם בגינם. כך למשל ייתכן שבמקרה בו היה פגם במדרכה והעירייה לא תקנה אותו או לא סימנה אותו, למרות שדווח לה על המפגע, תוטל על העירייה אחריות לנזק שיגרם להולך רגל. יחד עם זאת כבישים ומדרכות אינם שטח סטרילי ועירייה אינה יכולה לתקן מיידית כל בליטה או סדק קטן,  ולכן כל מקרה ייבחן בבית המשפט לגופו.

חשוב להדגיש שניתן לראות כי בית המשפט בפסיקותיו הנוגעות לנזקים שנגרמו במרחב הציבורי נותנים דגש לנושא האחריות התורמת אשר בוחנת את האשם התורם בנזק שיש להטיל על הולך הרגל שנפגע, למשל כתוצאה מחוסר תשומת לב מצידו, או עקב לקיחת סיכון מיותר.

האשה מהכותרת הגיש תביעה כנגד העירייה וטען כי העירייה חבה כלפיה בנזיקין בגין התרשלותה בכך שלא דאגה למעבר חצייה תקין. על אף שהאשה לא הביאה עדים נוספים, בית המשפט התרשם מעדותה האמינה של התובעת, והדגיש את חובתה של העירייה לדאוג לתקינות מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום אחריותה. לדברי בית המשפט, התמונות שמסרה התובעת הוכיחו כי לא דובר על "שקע מקרי וזניח", כי אם על חריצים עמוקים על גבי מעבר חצייה, במקום בו הולך הרגל צריך להיות מרוכז בחציית הכביש בזהירות. מכאן, שהנתבעת לא הוכיחה שדאגה לתקינות מעבר החצייה בשטחה, כך שלא נותר אלא לקבוע את אחריותה לנזקי התובעת. בסופו של יום בית המשפט קיבל את התביעה ופסק לתובעת פיצוי של למעלה מ270,000 ₪.

חשוב לזכור כי אין העירייה שק איגרוף שכל אדם יכול לתבוע בכל תאונה. אין העירייה "כיס עמוק" שכל דיכפין יכבד וייטול ממנו. אולם על העירייה לשקוד בצורה נאותה על תיקון הליקויים במיוחד כאשר הודע לה עליהם, ואם לא עשתה כן, הדמים אותם תשלם בראשה הם ואין לה להלין אלא על עצמה.

בע"א 2004/02, עיריית קרית אונו נ' שחם, נאמר כי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה … הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן". כלומר, מידת אחריותה של העירייה ומידת אחריותו של מי שנפגע הם עניין מורכב ומסובך. לכך יש להוסיף את העובדה כי פעמים רבות מדובר בעדות יחידה של בעל דין (הנפגע), ללא עדויות ראיה של אחרים.