אנו שומעים לצערנו על מקרים בהם טובעים ילדים למוות בבריכות שחייה, בים ואפילו בבריכות פרטיות. פסק דין של בית המשפט העליון מבחין בין אחריות בעלי החופים לבין ההורים אשר עליהם להשגיח על ילדיהם הקטינים בזמן הרחצה בחוף הים. הסיפור במקרה זה היה של שני אחים קטנים בני 5 ו – 7 נפשו עם משפחתם בחניון חוף רסטל בכנרת. במהלך שהותם נכנסו הילדים יחד עם מישהו מבני משפחתם למים באמצעות סירת גומי וזאת על אף שלא היו במקום שלטים אסורים על הרחצה. קרוב המשפחה של הילדים נסיה להסיט את הסירה מפני הרוח העזב שנסבה ומשראה שהוא לא מצליח לעשות כן, קפץ למים וטבע אל מותו. הילדים הקטנים נסחפו עם הסירה ולמחרת מצאו את גופותיהם. ההורים האבלים על ילדיהם המנוחים, הגישו תביעה כנגד כנגד מפעילי החניון וכנגד המועצה המקומית וטענו שהיה עליהם לשמור על הנופשים במתחם החניון ובל כך טבעו ילדיהם. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי אין להם כל אחריות למותם של הקטינים וכי האחריות צריכה להיות על ההורים אשר לא שמרו על ילדיהם למרות האיסור המפורש הכתוב בשלטים כי הרחצה אסורה. מה קבע ביהמ"ש? האם יש להטיל אחריות על הורים שילדיהם נפגע? מהו האיזון הראוי שיש לעשות במקרים כאלו?
כמו בכל תביעת נזיקית נטל ההוכחה כי "המזיק" התרשל מוטל על כתפי התובע. גם בתביעות נזיקית נגד בתי מפעילי בריכה או בתי מלון, יש להוכיח כי הבעלים הללו ברשלנותו ו/או באשמו ו/או במחדלים כלשהם מצידו, גרם ו/או תרם לתאונה. יחד עם זאת, לא כל אירוע מטיל באופן אוטומטי אחריות על בעלי המקרקעין ו/או הנכס בו היתה התאונה ובתי המשפט בארץ בוחנים כל מקרה לגופו. במקרה שציינתי בפתיח למאמר זה, קבעו גם בית המשפט השלום וגם המחוזי בעקבות ערעור שהוגש ע"י מפעילי החניון, כי גם ההורים אחראים לארוע אולם מרבית האחריות מוטלת על כתפי הנתבעים. בבית המשפט העליון בעקבות ערעור שהוגש ע"י מפעילי החניון, כב' השופט זילברטל דחה את הערעור וקבע כי מפעילי החניון ידעו שהמבקרים אינם מצייתים לשילוט האיסור על רחצה במקום לפיכך היה עליהם לחסום את הגישה למים ולנקוט באמצעי זהירות נוספים על מנת לשמור על המבקרים במקום. פסק הדין של בית המשפט העליון למעשה איזן בין האחריות של כל המעורבים לרבות של ההורים אשר לא השגיחו על ילדיהם והטיל עליהם אשם תורם בשיעור 40%. מקרה נוסף נידון בבית משפט השלום בתל-אביב אשר פסק פיצויים בסך כולל של כ- 130,000 ש"ח, לאישה אשר נפצעה בבריכת מלון מרידיאן חיפה במהלך שנת 2005. המדובר באשה אשר נפשה במלון והתרחצה בבריכת השחייה. כשביקשה האישה לצאת מבריכת המלון באמצעות סולם הברזל שמוצב על קיר הבריכה, הניחה את רגלה על רשת הפלסטיק שמכסה את תעלת הניקוז וזו היתה שבורה ובשל כך קרסה ורגלה של האישה שקעה בתוך התעלה. האישה הגישה תביעה כנגד בית המלון וכנגד מפעיל הבריכה.
פסק דין נוסף ניתן ע"י בית משפט השלום בירושלים, שם חויב בית המלון לשלם פיצוי כספי בסכום של למעלה מ – 70,000 ₪, לאורח אשר נגרמו לו נזקי גוף בעת שקפץ קפיצת ראש למים הרדודים בבריכת המלון. במקרה זה טען התובע כי המלון לא דאג לסמן את גובה הבריכה ולא טרח להציב שלטים אשר יזהירו מפני קפיצה במקום. המלון מצידו טען כי התאונה נגרמה בשל אשמו של התובע, אשר לא פעל בהתאם להנחיות וקפץ לבריכה למרות שהדבר נאסר ולמרות שלטים בבריכה שאסרו זאת במפורש. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי היה על המלון לנקוט באמצעי זהירות בכדי למנוע את התאונה והמלון לא הוכיח כי עשה כן. על המלון היה להציב שלטים ברחבת הבריכה אשר יאסרו את הקפיצה ולאוכפם. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש כי מאחר והתובע הינו בגיר ויכול היה לצפות את הסכנה בקפיצה לבריכה שהוא אינו מכיר יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 15%.
אשם תורם של ההורים – בתאונות בהן מעורבים ילדים, בד"כ בית המלון טוען כי האחריות לנזק היא של ההורים. סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין קובע כי אשם תורם בגינו ניתן להפחית מסכום הפיצויים המגיע לניזוק מהמזיק יכול להיות מיוחס אך ורק לניזוק. היות וההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של הילדים כאשר אף לפי החוק הינם מחויבים לדאוג להם, הרי כל עוד נעשים הדברים בתום לב תהיה להורים חסינות מנזק אשר נגרם לילדם הקטין.
לסיכומו של עניין, במידה והנכם מעוניינים להגיש תביעה כנגד בית מלון או מחזיק במקרקעין, מומלץ לפנות בטרם עת לעו"ד המתמחה בתחום על מנת לקבל ייעוץ משפטי מתאים.